הסיפור הבא התחיל בבכי בפורים והסתיים עם חיוך בפסח
חודש לפני חג פורים הגיע מייל מהגן (האנתרופוסופי) של הילדה (אמור). במייל היתה בקשה מפורשת וחד משמעית כמו שרק האנתרופוסופים יודעים לבקש… בנושא איך לחפש את הילדים בחג הכי מוציא מאיזון שיש לילדים בני ארבע.
הבקשה היתה ליצור את התחפושת בנושא שהוחלט (הממלכה) בשיתוף מלא של הילדה: להחליט על התחפושת, לבחור בדים, לגזור ולתפור יחד עד לתחפושת מוגמרת. כל העשייה הזו מהווה איזון לתרבות האינסטנט שלנו ואני כמובן זרמתי עם הקטע עד הסוף… כמו כן ביקשו בלי איפור/פלסטיקים/רעשנים וכדומה
ואכן כך היה- במשך שלושה שבועות אמור ואני מידי ערב עבדנו יחד על תחפושת עץ התפוחים שהיא בחרה.
שוב ושוב שאלתי אותה אם היא בטוחה שהיא רוצה עץ תפוחים ולא מלכה או נסיכה. רק כדי להיות בטוחה שלא תישאר שם שריטה קלה… בכל זאת לא תחפושת שיגרתית. אמור היתה בטוחה מאד בהחלטה שלה והתגאתה בכל תהליך ההכנה המיוחד.
התחפושת המושקעת כללה שכמיה ירוקה עליה הודבקו בסקווטש תפוחים אדומים וירוקים אותם ניתן היה "לקטוף" לסלסלה שאמור החזיקה ביד… הגזע היה תפור כחצאית חומה עם שורשים לאדמה ולטובת העניין גם הקרבנו מגפיים וורודות אשר צופו בבד חום עם עלים ירוקים שנשרו עליהם… לסיום הונח על הראש כתר לבן עם תפוח אדום. יצא מושלם!!
במהלך הימים של היצירה שמתי לב לדבר מעניין שאינו מובן מאליו- אמור נכנסה לעניין כל כולה כי אני הייתי בעניין כול כולי… זרמנו יחד וזה היה הבילוי שלנו לשלושה שבועות, זה קירב אותנו מאוד ויצר נושא נוסף למחשבה, התרגשות ועניין…
יום לפני פורים נסעתי ללמד בסופ"ש יוגה כך שהשארתי לבן זוגי (אוהב) הנחיות מפורטות לגבי התחפושת וביקשתי לצלם לי תמונה למזכרת… בשונה משאר ימי החמישי, מכיוון שהייתי בסדנה, נשארה אמור בצהרון. ועכשיו מתחיל הסיפור להסתבך ושימו לב כמה כוונות טובות יש לכל אדם בסיפור:
אחת האימהות (עם כוונה טובה…) רצתה לשמח את ילדי הצהרון והביאה לגן שק תחפושות, חלקן קנויות וחלקן עבודת יד. העובדת של הצהרון (עם כוונה טובה…) זרמה עם האמא וכל הילדים חגגו בתחפושות שונות ומשונות. כשאוהב בא לאסוף את אמור במקומי (עם כוונה טובה…) אמור כבר היתה… מיני מאוס. לראשונה באותו יום בצהרון היא הכירה את הדמות, התאהבה בה נואשות ושכחה מיד מהייעוד שלה ליום המחרת- עץ תפוחים…
לא משנה כמה אוהב היקר ניסה לשכנע אותה לא היה סיכוי להחזיר לעץ התפוחים את ההילה שלו, בתחרות הזו:
עץ תפוחים VS מיני מאוס היה מקום רק למנצח אחד… וכך בבוקר פורים היא הגיעה לגן כעץ תפוחים (כי הכריחו אותה…) אוחזת ביד בתחפושת מיני מאוס ומיד כשאוהב הסתובב היא החליפה למיני מאוס… לבסוף מה שיצא זה שכל ילדי הגן היו מחופשים לפי הנושא שנקבע ורק אמור שלי עם תחפושת קנויה של מיני מאוס… תחפושת שלא אני בחרתי ולא אני אישרתי…
כל הסיפור הזה הוסתר ממני כל הסופ"ש כדי לא להעכיר את מצב רוחי, כשהגעתי במוצ"ש הביתה רצה לעברי מיני מאוס בצבע אדום לוהט… היא מיד הסבירה ש"הילדים בגן ביקשו ממני שאחליף תחפושת…" וניכר היה שהיא מבינה את הסיטואציה ומנסה לרכך את העצב שלי. ובמשך כל החג בכל פעם שהיא נשאלה למה היא התחפשה היא ענתה "לעץ תפוחים"
מודה שלקחתי את זה קשה. כעסתי על האמא, על הבחורה בצהרון, על הגננת הראשית שלא ידעה על זה, על אוהב ועל עצמי שלא הייתי שם לעצור את המחדל… במשך כל החג תחפושת עץ התפוחים היתה זרוקה בסלון, מונומנט עצוב שהזכיר לי כמה טרחתי לשווא, בכל פעם שעיניי נחו על התחפושת הלב שלי התכווץ.
הימים עברו ואחרי שבוע כבר קיפלתי את התחפושת ושמתי בשקית (מישהו צריך???)
פסח בפתח ואני כבר יכולה לספר את הסיפור הזה בצחוק. בימים הראשונים זה הביא אותי לכעס ודמעות… אין לי כ"כ ברירה אלא לקחת את המקרה הזה כדי להבין את השיעור שלי: מקרה פורים ועוד מקרים שכאלו ביומיום מראים לי כי אידיאולוגיה לחוד ומציאות לחוד. שלא משנה כמה אנסה להעניק לה את מה שאני חושבת כטוב ביותר, יש חיים בחוץ והם לא בשליטתי כלל. זה קורה עם אוכל, תכנים של טלוויזיה שהיא לומדת עליהם בגן ואפילו בקשה תמוהה לנעלי עקב (היא בת ארבע… )
אני משווה את מה שקרה לי עם התחפושת לאופן שבו נזירים טיבטים יוצרים מנדלה מחול צבעוני ובתום העבודה המדוקדקת והעדינה הם מפרקים אותה. אקט אשר משקף את הזמניות של כל דבר ביקום או במילותיו של איתן קדמי אמן מנדאלות מקומי: "זהו תרגול איך לתת את כולך ואז לשחרר. לשחרר בשביל ללמוד לא להיאחז, לא באנשים, לא ברעיונות, לא בכסף, לא בחפצים… לשחרר את הרגע בשביל שהרגע הבא יוכל להיוולד בנחת"
אז פסח כבר פה ואני רגע לפני שישה ימים של ויפאסנה (מדיטציה בשתיקה) ואחרי שנה אינטנסיבית בסימן של פרידות ריגשיות מהרבה מאסה בחיים שלי, אז יש לי הרבה על מה לשבת למדיטציה… במרחב הפיסי לא נגעתי בבית לכבוד החג, גרגר אבק לא ניקיתי… לא מרגישה צורך… ובכל זאת עבורי זהו חג של ניקיון, שחרור והתחדשות בהיטב הריגשי.
ואני משחררת, שוב, את האשליה שאני שולטת בחיים שלי או של אהוביי… מקבלת באהבה ובחיוך את מה שקרה בפורים ובוחרת לנצור בלבי את התהליך המקסים שעברנו יחד, אני וביתי, יום אחרי יום, את השמחה והכיף של העשייה המשותפת. אני אזכור את הדרך ולא את התוצאה כי אין תוצאה, בקושי תמונות יש…
מאחלת לנו פסח עם שיעורים ומסרים של צמיחה, התחדשות, ניקיון ושקט…
ואני רוצה להמליץ על כמה אירועים ראויים חשמתקיימים בקרוב
בקרוב יתקיים שוב פסטיבל משובח של שירה מקודשת "צלילים מרפאים" עם מיטב האמנים כמו אסתר רדא, מארק אליהו, שימשי שמגיע שוב מקליפורניה וכמובן שמעון לב טהור וחברים…. זה קורה במקום קסום בטבע של נהר הירדן ואני בטוח אהיה שם גם השנה לפרגן ולשיר איתם. ממליצה בחום
והמלצה נוספת- פעם בכמה שנים זה קורה… דווה פרמאל מגיעה במאי הקרוב להופעה חד פעמית והשמועה אומרת שהכרטיסים "עפים" מהר מהצפוי… אל תחכו לרגע האחרון, כי המחירים גם עולים ועולים… ובבקשה בבקשה – אל תפסידו את ההופעה המרגשת הזו.
בברכת חג שמח ומשחרר
שלכם באהבה
תמר עדי